דוקטור שולמית בלנק היקרה!
אני רוצה להודות לך ולכל הצוות של בני ארזים ומקווה שיהיה לי מספיק מילים, כי פשוט כמעט אין לי מילים כדי להראות לך את כל השמחה ורוגע שאני סוף סוף מרגישה בלב שלי.
אפילו לפעמים אני חושבת שהכל היה רק חלום. חלום רע. חלום רע מאד.
ורק צלקות על הידיים של בתי מחזירות אותי למציאות.
כן זה היה, והיה אמיתי , והיה אם הבת שלי קטנה ואהובה, והכל קרה במשפחה שלנו כל כך נורמטיבית (אם יש הגדרה כזאת ).
אני שמחה שאפשר להשתמש במילים של עבר: היה… היה פחד, היה הלם, היה שוק, היה בכי, הרבה בכי, היו פגישות עם רופאים פסיכיאטריים ופסיכולוגים, היו פגישות בקבוצות הורים שילדים שלהם פגעו בעצמכם.. היה פחד מצלצול טלפון… מה יגידו, מה שוב קרה לילדה שלי…
כל הסיפור של בית החולים שלוותה כמו סיפור איומה.
כאב, דמעות, צעקות, זריקות, כדורים, קשירות, חדר הרגעה …. אני לא מאמינה שהכל נגמר. ונגמר הכי טוב שאפשר לרצות.
שמונה חודשים נוראים בבית חולים פסיכיאטרי רק החמירו את המצב.
למרות שהצוות היה כל כך טוב והיחס באמת מיוחד לילדה שלי אבל המקום לא היה מתאים בכלל.
ואיך בחודשיים בבני ארזים הכל השתנה? אין פגיעות , אין כדורים, אין זריקות ולא צריך חדר הרגעה…
כמה חששתי… וכמה שמעתי על המקום הזה דברים לא טובים, אפילו נוראים.
ולמזלינו התברר שזה לא נכון, כי אחרי חודשיים קיבלתי את הילדה שלי בחזרה.
כמו אור קטן בחושך – ראיתי חיוך על הפנים של ילדה ולעט לעט החיים חזרו, משבוע לשבוע המצב רק השתפר לטובה.
ומה שחשוב מאד בבני ארזים עובדים עם ההורים לא פחות.
כמעט כל יום שיחות עם עובדת סוציאלית, פעם בשבוע שיחה עם פסיכולוג, פעם בשבוע פגישה עם ההורים, שיחות עם המורה…
קיבלתי תשובות לכל שאלה והיו לי המון שאלות.
בהזדמנות רוצה להגיד תודה אנקית לעובדת סוציאלית ענבר. בחורה כל כך צעירה וכל כך מקצועית.
כל כך עזרה לי בסבלנות והרבה אמפתיה לחזור לחייך ולחשוב עם תקווה.
אין לי מילים איך להסביר על היחס המיוחד לאמא פוחדת ובוכה ונודניקית כמוני. כמה סבלנות והבנה! אין ספור שיחות ותמיד השיחה הסתיימה בצחוק.
עכשיו אם המבט לאחור, אני מבינה שעבודה עם ההורים יותר קשה , כי אנחנו ההורים גם צריכים טיפול רציני ,כי לא פחות מהילדים עברנו תקופות קשות ולפעמים כמעט איבדנו את התקווה.
השיטה של דוקטור בלנק זאת שיטה שמצילה נפשות!
בשנתיים בתי חזרה לחיים לגמרי ויותר מזה – קיבלה כל כך הרבה שיעורים לחיים, שלא בטוחה האם יכולתי לתת לה בבית.
למדה לתקשר עם אנשים, למדה שלכל התנהגות יש תוצאות והבינה שהיא בוחרת איך להתנהג בסיטואציות שונות.
האמינה בעצמה ובכוחות שלה, חזרה לילמוד והייתה תלמידה מצטיינת!
למדה לבשל לאפות לכבס …
שנתיים בבני ארזים עברו והיא יצאה לעולם מחוזקת ומחובקת. מלאת אנרגיות טובות וחלומות, חלומות…
והמציאות הייתה לא פשוטה. החברים שהיו פעם כבר לא ממש חברים והתברר שכל בית הספר שפנינו לא היו מוכנים לקבל את הבת שלי רק בגלל שהייתה מאושפזת והייתה בפנימיה פוסט אישפוזית.
עברנו מאולפנה לאולפנה מבית הספר לבית הספר, וזה היה נורא. הסטיגמה… כל פעם אכזבה מחדש. ושוב כאב ושוב דמעות.
ובדיוק במצב הקשה הזה ראיתי כמה בתי חזקה. אחרי כמה חודשים אני כמעט הרמתי ידיים אבל היא המשיכה לחפש ובסוף קרה ממש נס. התקבלה! התחילה ללמוד! סיימה את השנה עם תעודת הצטיינות !
לאט לאט חוזרים חברים, הולכת לספורט, התחילה לעבוד בחופש, ופשוט חיה את החיים הטובים של ילדה בגיל 16.
רוצה להוסיף שאני ובעלי עברנו תקופה קשה מאד ולא הצלחנו. אנחנו מתגרשים. הרבה בזכות דוקטור בלנק קיבלתי אומץ וכוח להחליט מה עדיף ומה נכון לעשות.
דוקטור בלנק והצוות של בני ארזים הפכו לחלק גדול ומשמעותי בחיינו. ואני מאד שמחה שבתי עברה תהליך ענק עם אנשים טובים, מקצועים וחמים.
"אמא, איך הרסתי את החיים שלי וגם שלך, מה יהיה אמא?" כך שאלה אותי ילדה שלי שהייתה בבית חולים.
"אמוש איזה חיים טובים יש לי" כך היא אומרת עכשיו.
אין יותר מזה מה להגיד.
