לדר בלנק,
"כל הזמן אנשים אומרים לי: 'את נעל! את נעל, את נעל, את נעל!' והיום אני עצרתי וחשבתי לי: 'מה אם אני לא רוצה להיות נעל? מה אם אני רוצה להיות מעיל? או כובע?.. לא, אבא, אני לא רוצה שתקנה לי כובע אמרתי שאני כובע.. זו מטאפורה אבא!" (רייצ'ל גרין, "חברים", עונה 1, פרק 1)
בחרתי לפתוח את הברכה במשפט הזה מכמה סיבות:
הראשונה, כמובן, כי המשפט לקוח מהסדרה המדהימה "חברים" ואין מצב שאני לא מכניסה רפרנס לחברים.
השסיבה הסנייה, והטיפה יותר עמוקה, היא מפני שהיה לך חלק ענק בכך שהצלחתי להפוך להיות מי שאני רוצה, ולא להישאר בתור מה שהחברה הגדירה אותי.
יש סיפור קצר בשם "סודו של הורד" (נכתב על ידי שולמית כהן אסיף). בסיפור מתואר ורד שנראה שונה מהורדים האחרים, אין לו קוצים.
אנשים מלומדים באו לבחון את הורד, לאחר שראו שהורד שונה משאר הוורדים, הם החליטו שהוא לא ורד וניסו לחפש לורד שם חדש.
האנשים המלומדים לא דיברו עם הורד בגובה העיניים, הם דיברו "מעל הראש שלו", הם לא חשבו שהוא מבין אותם.
מי שכן הצליח להגיע אל הורד ולהתחבר איתו, זה דווקא הגנן הפשוט. לעומת האנשים המלומדיםף הגנן דיבר עם הורד בגובה עיניים, מה שעזר לורד להיפתח ולדבר עם הגנן.
הורד סיפר לגנן, שלמעשה יש לו קוצים, הם פשוט מופנים כלפי פנים, כך, שהם לא נראים לעין ובמקום שישרטו ויפגעו באחרים, הוא פוגע בעצמו.
הורד התרגל לכאב של הקוצים, אבל היחס של אנשים שבוחנים אותו ומייחסים אליו שונה, פוגע בו.
מה שמפריע לרוד, אלו לא הקוצים, אלא הייחס השונה שהוא מקבל כתוצאה מהם.
כשאני מקבילה את הסיפור לחיים שלי, אני חושבת על התקופות הפחות טובות שהיו לי, הרבה מומחים באו להסתכל עליי, כל אחד איבחן אותי עם משהו אחר, חיפשו למצוא לי שמות, אבחנות, כמעט לא היה דבר שלא אמרו. המומחים הסתכלו עליי מלמעלה, ודיברו לי מעל הראש.
בכל התקופה הזו, היה לי הרבה מה להגיד, אבל כמו הורד, המילים שלי, כמו הקוצים שלו פנו כלפי פנים וגרמו לי לפגיעות. במקום לדבר, לא אמרתי את הדברים שמפריעים לי, איבדתי את האמון באנשים, הסתגרתי בתוך עצמי, ולא נתתי הזדמנות לאף אחד להיכנס לעולם שלי.
וכן, גם אצלי, כמו אצל הוורד, מה שעזר לי, זה שבמקום לחפש לי אבחנות, הסתכלו על מי שאני, כמו שאני, והתייחסו אליי כמו אל בן אדם.
וכאן את נכנסת לתמונה.
כשנקלטתי בפנימייה, פתאום התייחסו אליי כמו אל בן אדם, דיברו איתי, ולא מעליי, ראו אותי באמת, את מיקה ולא רק את האבחנות שלי או את הסיכומים של הרופאים.
שמו לי גבולות, לא ויתרו לי, לא ויתרו עליי, לא נתנו לי לוותר על עצמי (והיו לא מעט רגעים שמאוד רציתי).
אני חושבת שעל כל התהליך דיברתי מספיק כבר במסיבת הסיום, אז אני רק רוצה להגיד עוד פעם תודה, למרות שאני חושבת שגם אלף תודות לא יספיקו כדי להביע את כל מה שאני מרגישה, אבל תודה.
אני רוצה לסיים עם ציטוט נחמד מהספר "הנסיך הקטן":
"והנה הסוד שלי, הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר לראות היטב. מה חשוב באמת, סמוי מן העין".
בהערכה רבה
מיקה קם
בני ארזים 2021-2023
