הילדה שלי קיבלה חיים פעמיים, בפעם הראשונה כשילדתי אותה לפני 19 שנים ובפעם השנייה שהגיעה לפנימייה של דר' בלנק.
בתי הגיעה לפנימיית בני ארזים שהיא שבר כלי, קודם לכן היא הייתה מאושפזת בשני בתי חולים פסיכיאטרים.
בראשון היא שהתה כחודשיים ומנהל מחלקת נוער החליט שהוא לא יוכל לעזור לה, היא הייתה מקרה קשה מידי עבורו.
היא פגעה בעצמה, צוות מומחים של בתי החולים לא הצליחו למנוע זאת. רוב הזמן שהייתה בבית החולים היא הייתה קשורה למיטתה – קרי מוגבלת
(הקשירות היו חוויה טראומטית עבורה בכל רמה, הטראומה מהקשירות מלווה אותה עד היום).
מנהל מחלקת הנוער בבית החולים הראשון החליט ל"זרוק" אותה מבית החולים שלו, להעבירה לבית חולים פסיכיאטרי אחר באומרו שאין לו שום דרך לעזור לה,
מעשה זה זעזע אותה ועוד הרע את מצבה עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי.
בבית החולים הפסיכיאטרי השני היא שהתה מעל לשנה.
במשך כל הזמן הזה היא רצתה למות, לא רצתה לחיות, היא נקטה באמצעים אקטיביים כדי לנסות לסיים את חייה.
היא כמעט הצליחה, היא הגיעה לטיפול נמרץ לאחר בליעת כמות עצומה של כדורים ולא פעם אחת.
היא פגעה בעצמה על בסיס יומי, חתכה את עצמה באמצעו כלים חדים שמצאה או יצרה, דפקה את ראשה בקיר פעמים אין ספור, הייתה אלימה כלפי כל מי שניסה לעצור את פגיעותיה העצמיות.
היא לא דיברה, בתי לא דיברה קרוב לשנתיים עם אף אחד מהסובבים אותה, עם אף אחד מהמטפלים, רק עם משפחה הגרעינית, הייתה לא אילמות סלקטיבית.
היא לא אכלה אלא אם משהו ממשפחתה הגרעינית היה איתה.
במשך הזמן ששהתה בבתי החולים הפסיכיאטרים לא אכלה כמעט כלום אלא אם אני או בלי היינו מגיעים ויושבים איתה בזמן שאכלה, היא פיתחה חרדה מאכילה בציבור.
יש לציין שטרם הגיעה לבתי החולים עשינו כל מה שיכולנו כדי לעזור לה, לא חסכנו בטיפולים,
במשך שנים רבות לפני האשפוזים היא טופלה בקהילה, לקחנו אותה לכל המומחים הגדולים ששמענו עליהם: מבחר פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ניסינו סוגים שונים של תרפיות, תרפיה באומנות, תרפיה חברתית, תרפיה בעזרת חיות וכו , למרות כל הניסיונות הללו מצבה הדרדר והלך מדחי לדחי.
בשנת 2020 שמענו על דר' בלנק, הגענו אלייה להתייעצות אחרי שכל הרופאים בבית החולים
הפסיכיאטרי שבתנו הייתה שם יותר משנה התייאשו, הם יעצו לנו להתחיל להביא מומחים מבחוץ
כדי לנסות להציל את הילדה.
דר' בלנק ראתה את בתינו ואמרה שתוכל לעזור לה. חיכינו זמן רב עד שנמצא לה מקום בפנימיית
בני ארזים, חודשים עברו עד שנמצאה לה מיטה בבני ארזים, חודשים שבהם הילדה הייתה
בהשגחה צמודה ופגעה בעצמה ללא הרף.
תהליך הקליטה לא היה פשוט לא לה ולא לנו, שיטתה הייתה מהפכנית עבורנו, שונה מכל
מה שהכרנו קודם לכן, הניתוק מבתנו, המרחק היו קשים.
דבר ראשון שנאמר לנו בתהליך הקליטה שאנחנו לא נוכל להיות בקשר עם הילדה עד הודעה חדשה.
הילדה צריכה להרוויח את הקשר איתנו, הוא לא מובן מעליו, היא לא יכולה להתנהג כפי שהיא
מתנהגת ולצפות שאנחנו נכיל זאת ונהיה לצידה כל הזמן.
נפסקה שיגרת השהיה שלנו איתה.
הסבירו לנו את השלבים, קודם כל היא צריכה לשנות את ההתנהגות שלה, קרי להפסיק לפגוע
בעצמה, להפסיק לפגוע באחרים, להתחיל לאכול בפרהסיה, להתחיל לנרמל את חיה ורק אז תוכל
לשוחח איתנו טלפונית- כשהשיחות הראשונות תחת פיקוח קפדני ולאחר מכן ביקורים, גם הם
בתחילה מפוקחים ורק אחר כך כשהמצב יתייצב ביקורים סדירים בבית.
בימים הראשונים שהילדה נכנסה לפנימיית הקלט היא לא דיברה עם אף אחד וסירבה לאכול.
בדיעבד התברר שכשהגיעה היא החביאה סכין קטנה שפירקה ממחדד בסוליית נעלי הספורט שלה.
לילדה היו הרבה חרדות ואחת מהן היא מבלונים.
אחרי כמה ימים שסירבה לאכול, דר' בלנק נפגשה עם הילדה, היא ניסתה לשכנע אותה לאכול אך
כשזה לא צלח היא לקחה שער גדול מבלונים והתחילה לפוצץ אותם מולה, היא אמרה לה שאם לא
תאכל היא תמשיך לפוצץ אותם, זה היה מעשה קשה ואמיץ , הילדה התחילה לאכול מאז מקרה פיצוץ הבלונים.
לא עבר שבוע והילדה התחילה להשתנות בהדרגה, היא הבינה שבמקום החדש הזה לא מוותרים
לה יותר, היא חייבת להישמע לחוקים ולכללים.
היא החלה לאכול וזו הייתה פריצת דרך מאוד משמעותית, זו הייתה התחלה של התנהגות חדשה ונורמטיבית.
לילדה הייתה בעיה קשה בוויסות החושי והתמודדות עם רעשי הסובבים אותה, היה קשה לה להכיל
רעשי לעיסה של אנשים שאוכלים לידה, היה קשה לה עם רעשי הליכה…דר' בלנק לא ויתרה לה על
התמודדות עם הדברים הללו, היא אמרה שכדי שהילדה תוכל לחיות חיים רגילים בסביבה נורמלית אין ברירה והיא צריכה להתרגל ולהתמודד וכך היה.
היה צורך לטפל בבעיית התקשורת שלה, היא לא דיברה עם אף אחד. המדריכים של הפנימייה עבדו איתה על זה בדרכים מגוונות.
היא התחילה ללכת לבית הספר שבבני ארזים, בבית הספר יש גרף עם מטרות, המטרות הנן אישיות לכל ילד, אחת מהמטרות של הילדה הייתה – פנייה לאנשי צוות, לתקשר עם הסובבים.
בתחילה היא לא דיברה, באחד הימים הראשונים בבית הספר, המורה סיימה את היום ואמרה שלום לילדים, כל הילדים ענו לה זולת בתי, המורה לא הסכימה שבתי תצא מהכיתה עד שתאמר שלום, המורה והצוות נשארו בבית הספר ורק אחרי שעתיים הילדה אמרה "שלום" וכך נגמר יום הלימודים.
לאחר זמן מה התחילה הילדה לדבר, בתחילה בלחש כשקולה מהוסס וכמעט בלתי נשמע
ולאט לאט התגבר עד כדי כך ששנתיים מאוחר יותר לעיתים היא לא מפסיקה.
כשהיא התחילה להשתפר אז הייתה זכאית לשיחות טלפון למשפחה, זה אחד התמריצים שהיו לה כדי לתפקד.
ברגע שהקשר למשפחה נילקח ממנה היא למדה להעריך אותו ולא לקבלו כמובן מעליו.
היא ציפתה לשיחות הללו, היא התגברה על המבוכה בשיחה מפוקחת.
הילדה התחילה לתפקד, הלכה לבית הספר , התחילה ללמוד, להשלים את כל מה שהחסירה במשך השנתיים הקודמות.
היא סיימה השנה בגרות מלאה בציונים מצוינים. היא מתפקדת ככול נערה בגילה ומסתכלת אל
העתיד.
הילדה שלנו לעיתים חווה קשיים אך כעת בניגוד לעבר היא קיבלה ארגז כלים שעוזר לה להתמודד
עימם, כעת יש לה ארגז כלים מלא שבו היא משתמשת.
דר' בלנק בשיטותיה הייחודיות החזירה לנו את הילדה לחיים ועל כך נהיה אסירי תודה כל ימי חיינו.
היא עשתה את הבלתי יאמן, היא חוללה נס מבחינתנו, אף מילה שאומר, אף משפט שאכתוב לא
יתאר את השינוי שדר' בלנק חוללה בילדתנו האהובה.
