הוא נכנס כרוח סערה, השליך בחבטה את שלל התיקים שלו על הרצפה ואמר בחיוך ענק: את קולטת? זהו, אני בבית. את קולטת?
אני משתדלת, אבל זה לא פשוט.
אחת עשרה וחצי שנים של מסע מפרך ברכבת שדים, שמסתיים בתחנה של שלווה זמנית: אור (שם בדוי) שלי השתחרר היום אחרי שנתיים בפנימיה הפוסט אישפוזית שיקומית "בני ארזים "וחזר לגור בבית.
לא, גם אתם לא קולטים. כי לא הייתם איתנו באשפוז אחרי אשפוז, כשטובי הרופאים גמגמו.
כי לא שמעתם אותי צורחת על עדת מומחים של הרווחה שהציעו – לטובתי – לוותר על האימוץ הזה.
כי לא הייתם צריכים להישאר איתנו ברגעי מפח הנפש הכי קשים, כשהוא ואני הרוסים מכאב ותסכול וסביבנו ערימות רהיטים שבורים, זכוכיות מנופצות, חלקי מחשבים שנחבטו בזעם אין אונים, ושנינו יושבים על הרצפה ובוכים, ועוד תקווה גחמנית פורשת כנפיים וממהרת להימלט מבעד לחלון הפתוח היחיד בבית.
ולא הייתם עם אור כשתייגו אותו בטעות מוחלטת, כשהלעיטו אותו בתרופות הלא נכונות, כשאמרו לי "הכל בגללך" במלים יפות יותר, כשציוו עלי "קחי את הילד שלך מפה ולכי", בנוכחותו כמובן.
לא הייתם כשחברים שלי התאיידו. זה בסדר. אי אפשר היה להכיל אותנו. היום אני מבינה את זה. הקושי, אמרה לי מתאיידת אחת, גדול מממדי אנוש, ויש גבול לחברות.
וגם לא הייתם כשלאט לאט, בתוך הקושי שוודאי היה גדול מממדיו הזעירים, אור נלחם. נגד כל השדים שרדפו אותו. נגד כל מי שבעיני רוחו, היה מאיים ומפחיד: שנים אחדות זו הייתי גם אני, עד שהחל להאמין בי, עד שישבנו ברכבת השדים ביחד. בשנים האלה, בניגוד לכל הסיכויים, פשוט גדל.
ולא הייתם כשדוקטור שפיץ, מנהל היחידה להדרכת הילד בבית החולים בנהריה, הלך על בהונות בצד הילד שנראה היה כי קוקטייל התרופות האחרון מסייע לו, ואפילו מאד: תרופה אחרונה אפשרית, והצלחנו להוציאו מבית החולים ולהעביר אותו ל"בני ארזים" ולעבור איתו מנהריה לרחובות כדי להיות לידו.
ובטח לא הייתם כשפגשתי את ד"ר שולמית בלנק, המייסדת ויו"ר העמותה של "בני ארזים" לראשונה: היא התבוננה ארוכות באור, שוחחה איתו מעט ומאד עצבנה אותו, ואחר כך אמרה לי: הוא יעשה בגרויות. הוא יהיה בסדר. ואני לא העזתי לצחוק בקול רם, כל כך רציתי שיתקבל, כל כך ידעתי שזו התחנה האחרונה לפני הגהינום.
חלפו שנתיים. שש עשרה מלאו לנער. לפני שבועיים נסע לאילת, באוטובוס, עם חבר. עכשיו הוא בבית. עוד מעט יעשה בגרויות.
זה לא היה אפשרי בלי ד"ר בלנק והצוות המופלא ב"בני ארזים".
לא מקום פשוט, וודאי שאין תמימות דעים לגביו, אבל אתם לא הייתם שם איתנו כדי לראות בכמה אהבה ומסירות וקפדנות ועקביות והשקעה מגדלים שם ילדים שאיש לא ידע מה לעשות איתם, ושחייהם הסחופים כללו יותר מדי אשפוזים, יותר מדי אלימות, יותר מדי חוסרים.
כשכו-לם הרימו ידיים, הם פרשו אותן בחיבוק אמיץ ותקיף סביב גופו ורוחו התזזיתיים של בני. והרגיעו ובאו איתו חשבון, ולימדו אותו לא להכות ולשבור ולהרוס, ולימדו אותו ללמוד ולאהוב את בית הספר (בניכוי לימודי מורשת ישראל ועוד כמה דברים הוא מקטר עליהם כמתבגר מצוי), ולימדו אותו שלא יאונה לו רע אם יראה לעולם עד כמה הוא אוהב ונדיב וגם חזק.
"חנוך לנער על פי דרכו", כתוב שלט במבואה של "בני ארזים". ברור שהייתי חשדנית. בשבתי כחופרת, ערכתי תחקיר יסודי מאין כמוהו על המקום ואנשיו בטרם הפקדתי בידיהם את בני. ואחר כך נלחמתי כדי שיתקבל. ועוד אחר כך, לא הבנתי די הצורך את יתרונותיה של שיטת הטיפול שם. היום, אני כבר מדברת – לא תמיד, כי זה קשה נורא – בשפה שד"ר בלנק הנחילה, שפה עקבית שיש בה סמכות ותוצאות, אחריות ולמידה ואפס סובלנות לאלימות, יהא מקורה אשר יהא.
כל חיי לא הייתה לי מורה טובה כמוה. מובן שמרדתי: היו גם ריבים וצעקות, בעיקר שלי, עד שהתוצאות פשוט דיברו בקול רם בעד עצמן.
"בני ארזים": אחוזי השיבה לקהילה של ילדים מטופלים הוא מן הגבוהים בעולם למוסדות מסוג זה. אחוזי הנשירה של מדריכים וצוות נמוכים מאד יחסית לפנימיות אחרות. "פה לא חותכים", אמרה עובדת סוציאלית מופלאה אחת לנערה שעזרתי לה להיקלט במקום. "פה מדברים, ותמיד היה מי שיקשיב לך". זרועותיה של הנערה היו חרוצות בצלקות עמוקות מדי, עד העצם, עדויות יותר מדי קריאות לעזרה במקומות הלא נכונים. שנה לאחר מכן, כשראיתי אותה מככבת במסיבת הסיום, יפה להלל וזוהרת בחיוך, בכיתי: ובכיתי עוד כשראיתי את בני על הבמה וראיתי לצידו גם את כל הדרך. ואת רכבת השדים שעדיין שמור לנו מקום בה.
אבל לא, אנחנו לא רוצים לשוב אליה. אנחנו רוצים לחיות, בפשטות, חיים טובים של ערך. אור יתחיל להתנדב במכבי האש. אני אמשיך לסייע, כמיטב יכולתי, למשפחות עם ילדים דומים לאור. יש הרבה כאלה. אתם לא קולטים מה הן עוברות: אני כבר כן.
עפר אני לרגליך, ד"ר שולמית בלנק. ומלאה בהכרת תודה למיכל, שרון, דניאל, עבד, גלעד, דקלה, רחל, זהבה, שלא ביקשתי מהם רשות לכתוב עליהם ולכן רק בשמות פרטיים: אין עוד אנשים כאלה. וכל אחד מהם לימד אותי פרק חשוב באור. ובהורות. ובאנושיות.
וגם אי אפשר היה בלי החברים שהעזו ולא חששו יותר מדי: סילביה ואיתי, טוני ואלה וגיל, לאה ושרון, נריה ועמי. גם לכם יש חלק בעצירה ההדרגתית, האיטית של הרכבת.
והכי הכי – אור. אהוב ליבי, אניגמה שלי – לך בדרכך זאת. אתה כבר מיטיב ללכת. אני אסירת תודה לנער המדהים הזה על האמון שנתן בי, על השמחה העצומה שהוא מחולל סביבו, על אהבתו. ועל נכונותו לראות איתי את כל הפרקים של כל העונות של סאות'פארק, וגם לעשות פופקורן בעצמו.
